סקס שקרים וסלסה
כתב וערך: עדי אופנהיים
כל פעם שאני חוזר מהוואנה... אני מנסה לעכל, להכיל ולהבין במה השתנתי, לא תמיד זה ברור, לא תמיד זה חד ונוקב. בדרך כלל אני מפספס ובדרך כלל אני מתקשה לעלות על הנקודה מול הארץ רבת הפנים הזו. אני רואה אנשים סביבי, ששואלים אותם את אותה שאלה...נו?? איך קובה? איך הוואנה? חלקם עונים שזאת העיר היפה בעולם, שהאנשים שם מקסימים, נחמדים, רגישים והמוסיקה? מטריפה חושים, שזה מקום שצריך לחזור שוב ושוב והאושר? הוא פשוט שם רק תגיע. לשמע זאת אני יודע שמי שחווה ואמר את זה, לא באמת הבין את קובה לעומקה. מנגד, יש העונים שלמקום הזה, האי הבודד הזה, אולי הבודד מדי, הם לא יחזרו בחיים. שהעוני, המשטר, העליבות הם מהנוראים שראו בעולם והם מלאים שנאה מהולה בעצב למראה המצב. לשמע זאת, אני יודע שמי שחווה ואמר את זה, גם הוא לא באמת הבין את קובה לעומקה. ואני? כשאני נדרש לענות על השאלה הזו... אני מתבונן לכאן ולשם ופשוט עונה:
"שאני לא יודע!"
קובה היא גם וגם, עד כדי כך שכשאתה נמצא שם אתה שואל את עצמך האם זה סרט? חלום? סיפור אהבה? סיוט? או מציאות המשתנה כל הנפת "מאראקס" אשר נותן קצב לאגן וללהקה, נותן כוח להרים עוד כוס של רום ולשתות....למען השתייה - רק למען השתייה,
כי זה מה שנשאר!
בכיכר המהפכה אני ניצב מול פסלו של חוזה מארטי. מארטי הוא הדמות החשובה ביותר בקובה, כל פועלו נותן את הגושפנקא, הבסיס והסאבטקסט למהפכה. המהפכה בקובה היא לא לניניסטית, מרקסיסטית או גרילה נגד אימפריאליזם יאנקי היא בראשית הכל ולפני הכל מהפיכה לאומית פטריוטית הקשורה כבטבעת אחת למהפכות העצמאות של אמריקה הלטינית. גם אם נדמה שלפעמים משנים את הטון, משנים את כיוון החשיבה, פידל ידאג להזכיר את מארטי, את העצמאות ואת הזכות הלאומיות של קובה! אח"כ אפשר להתפנות לכל השאר בהתאם לאידיאולוגיה, למצב בעולם ולרום אותו אתה שותה.
בקובה יש מאבק על מהו ומיהו אותנטי כדוגמת: מיהו המהפכן האותנטי. המאבק הוא עד כדי כך עמוק במורשת הקובנית שלצבא הרשמי של קובה קוראים "צבא המורדים". קשה להבין את קובה, היא מורכבת, בועטת, ומשתנה. קובה היא אידיאל צעיר היוצא מפיו של "סבא" זקן במדי צבא אשר נאבק על חלומו או שקיעת חלומו. קובה רוצה להיות בכל כוחה הנערה היפה, התמימה, הנאורה ובאמת בחלק נכבד היא עושה את זה בצורה מעוררת פליאה, אך לפעמים הבחורה הצעירה, התמימה, הנאה הזאת היא חסרת ניסיון לחלוטין, ועל הטעויות היא משלמת לפעמים לעיתים בצורה כבדה מדי שגם המוסיקה, הרום, והסקס, לא עוזרים לה להתחבא מהם.
חוזה מארטי הוגה העצמאות של קובה היה עורך דין, פילוסוף וגם משורר. כמו משוררים רבים באמריקה הלטינית יש התאמה בין משורר למהפכן, בין משורר לנשיאת נשק. מארטי נסע בעולם וראה עולם מספרד, גואטמלה ובעיקר בארה"ב אשר היוותה לו מודל לחיקוי פרלמנטארי ועתידי. גם לאחר שמרבית מדינות אמריקה הלטינית השיגו עצמאות קובה ושכנתה הקרובה פורטו ריקו נשארו היחידות תחת המשטר הספרדי. מדוע? כנראה כי היה טוב, טוב מאוד. קובה הייתה הארץ העשירה ביותר והוואנה העיר העשירה ביותר בקאריבים. לא סתם סמל הוואנה הוא מפתח- מי שהבין וקרא נכון את המפה ידע שהמפתח לאמריקה הלטינית, השער לאמריקה הלטינית עובר רק בעיר אחת- קסומה- עשירה מלאת הוד והדר- הוואנה.
אבל כשאני מגיע להוואנה אני לא רואה את ההוד וההדר, אני באמת מחפש, שואל, אבל הוא נחבא. בכיכר המהפכה האנדרטה של מארטי שהיא המבנה השני הכי גבוה בהוואנה אשר נותן כבוד למי שהתחיל וציווה את המורשת לקובנים ובמיוחד לפידל. לא סתם בחר פידל לנאום את נאומי המהפכה דווקא שם, למרגלותיו של מי שמסמן לו את הדרך והינו המודל לחיקוי. מארטי כראוי ל"מרטירים" שמצותתים אותם נהרג כאשר הגיע עם ספינה לחופי קובה בניסיון לייצר מרידה. מארטי נהרג, העצמאות אכן התרחשה. כמו הרבה דברים בקובה יש שני צדדים לסיפור, אבל המוטיבים יחזרו בסיפורים אחרים. כעבור מחצית מאה גם פידל יחזור בספינה לקובה עם 82 לוחמים, וגם הוא יחווה כישלון מידי כאשר יישאר עם אחד עשר לוחמים בחיים אשר נסים לנפשם, אך בבוא 4 שנים ישיגו את הלא יאומן, את הבלתי אפשרי. גם אצל מארטי, הקובנים נלחמו ביד רמה, אבל מי ששינה את המצב הייתה אותה אימפריית ענק אשר חולקת יחסיה אהבה ושנאה לאורך השנים עם האי הקטן שהיא כל כך חומדת. האי שהייתה רוצה להוסיף אותו ככוכב לדגלה, האי שכנגד כל הסיכויים, וכל התיאוריות של סוכנויות הביון והצבא שלה ממשיך בצוואתו של מארטי ללא הפסקה. פיצוץ קטן במשחטת מיין שעגנה בנמל הוואנה מביא את האימפריה הגדולה לכבוש את קובה ולתת לה את העצמאות שמארטי כל כך רצה, וכעבור מחצית המאה אותה אימפריה תסגור את ברז הדלק לממשלת הבובות שלה בהנהגתו של בטיסטה כך שאף מטוס קובני לא יוכל להמריא לאוויר כנגד אותם שני סטודנטים אשר מבעירים את המדינה. כך צעד אחר צעד צועדים בטור פידל וצ'ה עד הכניסה לעיר הבירה הוואנה, ובראשון לינואר 1959 עומדים בדיוק באותו מקום שאני עומד, מתחת לפסל של מארטי ומכריזים על המהפכה- "תחי קובה החופשית" " viva cuba libre"
אני אומר את המשפט בליבי וחושב – האם קובה באמת חופשית? לימיני עומד שוטר, לשמאלי שוטר, משגיחים על התנועה שלי, מראים לי איפה מותר ללכת ואיפה אסור. אני מביט בכיכר, ב1959 עמדו כאן פידל, צ'ה גווארה וסייאן פואגוס, כיום הכיכר שוממת, אותם גיבורי היסטוריה נמצאים בשלדי פלדה על בתי משרדי הממשלה, משלושתם נשאר אחד ויחיד- פידל. בקובה אין שום דבר פרטי, אין חנויות, אין מרכולים ולכן אין גם פרסום. בקובה אין את יעל בר זוהר או דוגמנית אחרת על הבתים אבל כן יש את צ'ה גווארה. הוא מביט מכל מקום, בסיסמא ובחיוך, מעביר את המיתולוגיה, ההיסטוריה ומקווה שתאמינו בו לעתיד, בדיוק כמו אז בכיכר אבל היום האנשים שונים מהאנשים של אז... אז הוא נתן את הצהרת הוואנה הראשונה- כיוון מדיני פוליטי החלטי למדינה החלטית. קובה עצמאית, סוציאל דמוקרטית, אנטי אימפריאליסטית, אשר מאמינה בשוויון זכויות ושיווין הזדמנויות לכל אדם באשר הוא. מאז עבר הרבה זמן וקובה כבר לא עצמאית, היא לא סוציאל דמוקרטית וכבר לא שיוויונית, מה נשאר? האנטי אימפריאליסטי- זה כן, אפשר לראות ולהרגיש את זה כמעט בכל מקום. ברדיו, ברחובות, בספרים ובנאומים.
ב1996 עמד כאן באותו מקום פידל אבל הפעם עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני. קצת מפתיע להזמין את האפיפיור למקום שביטל את חג המולד בין 1500 התקנות הראשונות בתשעת החודשים של פידל בשלטון. לפידל זה נראה טריוויאלי, רק מי שיחטט, ינסה להבין איך האיש הזה פועל, יבין שקובה כבר לא מה שהייתה, היא רחוקה כברת דרך ממה שרצתה להיות. פידל עמד כאן בגאון ליד האפיפיור והכריז שקובה היא המדינה המתקדמת ביותר באמריקה הלטינית, הוא נתן דוגמאות כגון הרפואה המתקדמת וכמות הרופאים אשר קובה מייצאת, אחוז האנאלפביתיות הנמוך באמל"ט, כמות האינטלקטואלים והמדענים ויותר מזה חוסר המעמדות והגזענות אשר אינם קיימים בקובה - רק מי שעיניו מחודדות יבין ויבחין שפידל במצוקה נוראית, ייראה שמתחת לכושר הדיבור העילאי האדמה נשמטה ועל מנת לשרוד הוא יעשה כל שביכולתו כולל להיות הדיקטאטור היחיד שמודה כל חמש שנים שהוא אכן....מה לעשות...טעה. כעבור שנה הוא יביא את עצמות צ'ה גווארה ויבנה לו מוזילואם בסנטה קלרה, כעבור שנתיים הוא יפתח את המדינה לתיירות. האם ידע אותו מנהיג/ דיקטאטור שביום שבו יפתח את המדינה לתיירות, כמו שאנחנו חווים את קובה הוא גזר על עצמו וחזונו גזר דין מוות!?
כדי להבין את קובה צריך להלך בזהירות בין העבר להווה- את העתיד קשה מאוד למצוא אבל אנסה לשרטט אותו לקראת סוף הכתבה, עבר יש למכביר והווה הוא חמקמק ומשתנה..אז כדאי להתחיל...
הכל התחיל ב-27 באוקטובר 1492, כאשר נחת קולומבוס בחופי ברקואה, התפעל, וטבע לעד את סלוגן התיירות המוצלח ביותר ממנו נהנית קובה עד היום. הוא קרא לאי "ארץ חמדה אשר איש טרם ראה כמוה", ומיד הופיע זרם הרפתקנים שרצו לקצר את הדרך לגן עדן. הם מצאו מעט זהב ובלית ברירה החלו מגדלים גידולים שונים תוך שיעבוד וניצול השבטים המקומיים בעבודה קשה עד מוות. מכאן כבר הדרך קצרה להשמדת האוכלוסייה האינדיאנית של האי והבאת מיליון עבדים מאפריקה כדי למלא את החסר.
לצערי ולצערכם כשתטיילו בקובה לא תראו ולו אינדיאני אחד, אחד הזיכרונות המעטים שנשארו מהאינדיאנים הוא אותו כלי אשר שימש את השמאן לעשיית טקסים על מנת להעיר את האלים. היה זה אותו כלי מדלעת שבתוכו היו זרעים קטנים, אותו רעשן יחליף את מקומו מטקסים דתיים לטקס הגדול ביותר שנערך בקובה- הסלסה, כל ערב, כל שעה, וכל הזמן. זכר נוסף לאינדיאני ה"עלוב" כמו שקולומבוס ציין, אשר ניתן לשעבד אותו בקלות ולעצב אותו כמטרת הספרדים הפך לסמל סטאטוס של עשירי העולם. אם קולמבוס היה יודע זאת כנראה היה מתהפך בקברו, מזל שעד היום לא בטוחים איפה הוא קבור. סמל הסטאטוס הזה הוא אותה קופסה ייקרת ערך אשר בתוכה נמצאים הסיגרים של קואיבה. על העטיפה תוכלו לראות בחור מחודד אף בעל שיער ארוך שרק מי שיחקור יגלה שקואיבה בשפת האינדיאנים משמעותה: טבק, ואכן אינדיאני גאה מתנוסס על גבי הקופסה היקרה הזאת. אם כל הכבוד לאירופאים, לשרלוק הולמס וגיבורי עישון קלאסיים מי שגלה את הטבק והשתמש בו לראשונה היו האינדיאנים. הזכר האחרון הוא דווקא שם העיר בירה – הוואנה, על שם המנהיג ה"קאסיקה" של האינדיאנים אשר נלחם בספרדים אשר ניסו לכבוש את המקום ולהקים עליו את המושבה. בעזרת העורמה, הנשק, והמחלות השונות נותרו לנו רק זיכרונות מאותם אינדיאנים – בני המקום האמיתיים של האי המדהים הזה.
סנטייגו דה קובה נוסדה בשנת 1515 על ידי הספרדי דייגו ולסקז (Diego Valasquez), והייתה אחת הערים הראשונות ביבשת אמריקה ההולכת ומתגלה על ידי אנשי העולם הישן. העיר הייתה בירת האי עד שנת 1553 אז איבדה את הבכורה לטובת האחות המועדפת ממערב האי, הוואנה. מאז ועד היום נותרה סנטייגו זנוחה ופגועה ועימה כל מזרח האי – הן בעושר, הן בתשומת הלב והן בתשתיות, רק בדבר אחד ממשיכה סנטיאגו לפעום בחוזקה יותר מכל עיר אחרת בקובה – בדת- הסנטרייה האפריקאית.
הוואנה תפסה מיד את הבכורה כאשר קובה עלתה על הגל, באירופה דרשו את חומר הגלם אשר פרח בקובה כמו קני הסוכר, הקקאו והטבק. הוואנה התפתחה אט אט ותפסה מקום של כבוד. מיקומה המיוחד בנמל טבעי ומוגן אפשר לה לקלוט למעלה ממיליון עבדים בין המאות ה- 16 ל- 19. העבדים היו בני עמים שונים כאשר בני היורובה מהווים את המסה הקריטית ואחריהם בני הבאנטו קארבאליס ואררה. לכל אחד מהם היו שפה, מנהגים, דת והמוסיקה שעליהם ניסו לשמור במולדת החדשה. להבדיל מהעבדים של צפון אמריקה הם אכן הצליחו. בין עבדות קשה במטעי הסוכר,(משך חיים ממוצע של עבד בקני הסוכר היה 8 שנים!) הצליחו לבטא את יגונם במאכלים, בריקודים ובמוסיקה. הכל נעשה בסתר מהאדון הפיאודלי ומתחת לפני השטח, היום כבר ה"אפריקאיות" נישאת בגאווה כדת הראשית, כמקצב הלאומי ובתפיסת מעמדות. זקני הוואנה יעידו שכמות האפריקאים הכובשת את הוואנה לא הייתה זכורה להם גם בחלומות הכי שחורים שלהם....תרתי משמע.
אבל גם הוואנה חטפה. את הירידה הראשונה צריך לזקוף להרנן קורטס אותו בחור שלקח עימו 10 ספינות וברח מקובה על מנת להכיר את ממלכת האצטקים, תוך פחות משנתיים הפך לאדם העשיר ביותר בעולם החדש ושלט על אימפריה יותר גדולה מיוון ומרומא גם יחד. המפלה השנייה הייתה ב1533 כאשר במעלי הרי האנדים בחור בן 50 אשר לא ידע קרוא וכתוב מגלה את האוצר הבלום הגדול ביותר שבמהרה יביא לספרד את היכולת להפוך לאימפריה ענקית השולטת בכל העולם החדש. יש כאן מחזוריות יפה של גלגל מסתובב כאשר גילוי קובה- מביא את הספרדים לגילוי העולם החדש, מה שיביא להרס התרבויות הפר קולומביאניות ולצמיחת האימפריה הספרדית. כעבור כמה מאות, אותו גילוי, אותה קובה, תהווה את הבסיס האחרון באימפריה הספרדית וגם היא תחתור דרכה ותשאיר אותה עזובה וללא כלום.
מרגע שהתגלה הזהב, גם מדינות השפלה ובריטניה חשקו באוצר שלא נגמר המגיע מארץ האינקה, בעקבות זאת נשלחו מטעם המלכה ומטעם אנשים פרטיים ניסיונות לצוד את הזהב ו"לעשות אמריקה" כמו שאומרים. מחוז הקאריבים הפך למערב פרוע אחד אשר השליטה היחידה הייתה בכוח הנשק והערמומיות. לא שלטון כי אם שוד, ביזה ופיראטיים היו נוכחים בכל נתיב וחיו על חשבונם של אחרים. מלך ספרד אשר נבהל מאיבוד נכסיו החליט בצעד תקדימי שכל אוניות הזהב והסחורות יעגנו בנמל של הוואנה, משם יינתן ליווי לספינות על ידי הארמדה הספרדית עד לסביליה ובכך ישמור על רכושו. בהחלטה זו הביא מלך ספרד לפריחה מחודשת, להתעצמות בלתי ליניארית של העיר אשר שמשה לשער של אמריקה עוד לפני שידענו מי זאת בואיינס איירס ומי זאת ניו יורק. עדות לכך כיום אנחנו רואים ממערכת המבצרים המדהימה, אשר עלתה הון תועפות. המבצרים משגיחים על נמל הוואנה, חסינים מפני פגעי הזמן, יציבים כרגלי הרקולס, ובחריצים ניתן לראות תותחים מוכנים לפעולה. גם היום מי שבשעות הערב יעבור ליד מבצר לה קאבאניה יראה תותחים ומשמר כבוד בפעולה לזכר הימים ההם.
הוואנה צמחה, פרחה, וכשיש כסף יש התפתחות טכנולוגיות. רכבות, מכוניות, ארכיטקטורה, שדרות, מבני ענק, טיילת רחבה, אחוזות ענק, תזמורות, בתי תיאטרון, מלונות פאר, מרכזי ספורט והימורים וספינות תענוגות. אי הקסמים הזה, גן העדן האבוד הזה נמצא כל כולו כשעה טיסה מפלורידה....
אבל...כאשר אתה כל כך קרוב ל"אח הגדול" מצפון, אתה נהיה דומה לו, והוא רוצה אותך קרוב אליו על מנת לשלוט, לנתב וכמובן לתרגם את היחסים ל$ והיה הרבה מזה! אז ארה"ב נותנת עצמאות לקובה, אבל משאירה לה את תיקון פלט – תיקון בחוקה שמאפשר לארה"ב להתערב בחיים הפוליטיים מתי שרק תרצה, לשלוח חיילים ולהגן על קובה לפי החלטתה, ולקיים בסיסים צבאיים ברחבי קובה – אחד מהם נמצא עד היום ובו שני מסלולי תעופה, בתי חקירות ואיך לא? מקדונלד. אז אם זה לא מספיק כדאי גם לשים שליט בובה אשר יהווה נייר לקמוס לארה"ב, ואם הכסף זורם- קובה הופכת להיות מקום התענוגות של ארה"ב אבל לא רק, חוק היובש שחל ב 1919- 1920 מביא לא רק עשירים לנפוש בקובה כי אם גם את ארגון המאפיה ובראשו היהודי "טוב הלב" אברהם לנסקי. לאחר בחירת מיקום ראוי- בסוויטה המדהימה של מלון נאסיונאל, כאשר בחצר הוא יושב עם סיגר בפה, כוס מוחיטו ונערות קובניות רקדניות קברט וקן-קן, מה יכול להיות רע?
הרע- שיש יותר זונות בקובה מעובדים בקנה הסוכר, שהשחיתות גואה וזה מביא שלושה אירגונים לצאת כנגד ארה"ב ושליטתה. הסטודנטים, אנשי הרוח ואיתם עורך דין צעיר בשם פידל והסמלים בצבא קובה. אחרי התנגדות, ויציאה לרחובות סמלי הצבא תופסים את השלטון ומבטיחים קובה אחרת! קובה כמו שראו בחזונם- עצמאית, ללא שחיטות, ללא יחסי מרות עם הענק מצפון. הם מבצעים את מהפכת 1933 החשובה ביותר בקובה!!! המהפכה שתיקנה את תיקון פלט, והכריזה על דרך חדשה...רק שהדרך לא הגיעה, והמושך בחוטים פשוט התחלף. ואולי...כשאתה באמת מגיע לשלטון, לא כל כך קל להגיד לא, לענק מהצפון.... ואולי כשאתה מגיע לשלטון דברים שנראים מכאן לא נראים משם...
ב-26 ביולי- תאריך שחקוק כמעט בכל אדם, בכל רחוב ובכל כיתה בקובה התחילה המהפכה השנייה. בסיס מונקאדה, הינו מחנה צבאי אותו התקיפו פידל קסטרו ואנשיו ב-1953. לאחר שעורך הדין הצעיר פידל קסטרו ניסה להוריד מכיסאו את הדיקטטור בטיסטה בדרכים קונבנציונליות חוקיות, הוא הבין שכאשר ארצות הברית מעוניינת בבובה שלטונית כלשהי, יש לפעול אחרת. עם קומץ צעירים חדורי רוח לאומיות, בטחון עצמי, ורוח נעורים, הם פשטו ב-26 ביולי על מחנה צבאי בלב סנטייגו וניסו להשתלט עליו. מי שלא נהרג בקרב, נשפט ונכלא. פידל קסטרו, עורך דין צעיר, יהיר ורהוט דיבור, בחר להגן על עצמו "במו פיו". במשפט עוצר נשימה אשר הועבר במלואו ברדיו פתח העורך דין הצעיר והנמרץ את משפטו במשפט:
" ההיסטוריה תזכה אותי" במשך חמש שעות פרס את משנתו, חזונו ובעיקר את האובדן שקובה נמצאת בו לאחר כמעט 20 שנה של מהפיכה, איבדנו את הדרך ומישהו צריך להעיר ולנער אותנו...
בנאום חוצב להבות שנשא, הדליק בקרב העם הקובני את התקווה לשינוי, נכלא לשנתיים, נחון ואז גורש למקסיקו. במקסיקו העורך דין פגש את הסטודנט ההרפתקן לרפואה, ארנסטו צ'ה גווארה אשר גם גורש מגואטמלה אשר חוות הפיכה והשתלטות של ארה"ב על המדינה. שני המגורשים נפגשו ואחרי לילה ארוך של שיחות הבינו שיש כאן ידידות מופלאה של אינטרסים, אמונה ובעיקר חזון. פידל הביא את הכריזמטיות, הלוגיקה, האומץ, חוזה מארטי, והלאומיות. צ'ה גווארה הביא את מרקס, אנגלס, אמריקה האחת, פבלו נרודה, מורשת אינדיאנית, אידיאליזים, וניצול אימפריאליסטי
יחד הם חזרו בספינה (בדיוק כמו חוזה מארטי) עם חבורת לוחמי חופש כדי לתקוף שוב את סנטייגו. צבאו של בטיסטה חיסל את רובם, ומקצתם, ובהם קסטרו וצ'ה עלו לרכס הסיירה מאסטרה שמעל לסנטייגו. הד המהפכה שטף את הכפרים הסמוכים ופרץ לערים הגדולות. מכאן ועד לשחרור קובה מעולו של בטיסטה והדוד סאם עברו פחות משלוש שנים. קסטרו הפך לגנרל וצ'ה, שנהרג מאוחר יותר בבוליביה יהפוך לסמל המהפכה ודמות הזדהות לילדי קובה כולה. 2 סטודנטים, לוחמי חופש, חמושים באידיאולוגיה נעורית ורומנטית מצליחים במקום שהם הכי לא מוכשרים מקצועית אליו, ההיסטוריונים והפילוסופים ישאלו?
"דמויות ששינו את ההיסטוריה? או היסטוריה שנובעת ממה שצריך לקרות? מה היה קורה אם לא היו פידל וצ'ה, איפה היינו היום? איפה הייתה קובה? שאלת ההיסטוריה או האנשים???" את זה אני משאיר לכם...
הכניסה של המורדים להוואנה הייתה בראשון לינואר, מוזר אבל דווקא צ'ה גווארה הארגנטינאי הוביל את הכיבוש למחוז הכל כך נחפץ. צריך להבין, כמו בשאר מדינות אמריקה הלטינית – לעיר הבירה יש חשיבות ענקית הן אדמינסטריבית (משם הכל יוצא, הכל מפוקח, מקום התרבות, מקום השלטון) והן בחשיבות המנטאלית- אין קובה ללא הוואנה- המרכז – הלב הפועם של המדינה. רק כאשר עיר הבירה עברה למורדים (ולא במקרה הייתה האחרונה ליפול) המהפכה הושלמה. יש לציין שלא הייתה ולו ירייה אחת בהוואנה ולא נהרג אדם אחד, הייתכן? כן, בטיסטה כבר מזמן היה על מטוסו, בורח לרפובליקה הדומיניקאנית עם הונו, משפחתו, ופלגשיו, וכאשר אין ראש אין מי שיילחם עבורו. העם רקד, העם שמח, שלושת הצעירים הכריזמטיים נאמו בכיכר המהפכה ואני יכול לדמיין בעיני את מיליוני האנשים אשר ניצבו לפניהם ובאמת דמיינו עתיד וורוד, אמיתי, כנה, אידיאליסטי....אז למה הכל נשתנה? למה זה לא עבד?
כיאה לצעירים הם החלו לעבוד ולשנות, לימים יגיד פידל שהשינוי כנראה היה מהיר מדי, אפילו לו עצמו. צ'ה דחף, הוא רצה לראות "אדם חדש" בקובה, אדם אידיאליסט שרואה את הכלל לפני עצמו, שרואה את הערכים לפני תאוותיו שמוכן לקבל תגמולים רוחניים על חומריים. אדם זה הצטייר כהוא עצמו כאשר בדוגמתו האישית ירד בימי א' לעבוד עם הדייגים בנמל, ועם הסוורים. יחד עם זאת, אף אחד לא הרים עיניו ושאל? האם גם האדם החדש יכול להוציא להורג כל כך הרבה אנשים? צ'ה היה אחראי למשפטי המוות לאנשים כנגד המהפכה. באותו מבצר אשר הגן על הוואנה מפני שודדים פיראטיים עכשיו ניצב צ'ה ובידו הגרדום. מי שיכל נס לנפשו, עשירים, עורכי דין, מהנדסים, משפחת בקארדי הנכבדה, ובריחת ההון האנושי והחומרי תהווה בעוד 10 שנים בעיה קשה לפידל אשר גם אם ירצה שינוי אין לו - לא כסף, ולא אנשים על מנת לתעש ולהפוך את קובה למעצמה כלכלית, הדבר היחידי שיוכל לייצר הוא: סוכר, סוכר וסוכר- ובעצם נשאל את עצמנו? מה נשתנה?
הם פעלו בנמרצות, אחד מהפעולות הידועות היו ביעור האנאלפביתיות. במבצע חסר תקדים יצאו אנשים לרחבי קובה על מנת ללמד את האיכרים קרוא וכתוב ולשלוח לפידל מכתבים כעבור שנה. קובה מצליחה לייצר מקפצה חסרת תקדים ולבסס מעמד אנושי גבוהה פחות מחמש שנים. אבל....
כמו בכל דבר יש אבל גדול, הענק מהצפון מביט בחשדנות בשני הצעירים הללו שתפסו להם את האי, הוא שואל איפה התכניות? מה כוונתם? וכרגע לא מייחס להם חשיבות מרובה בטח אחרי שהם מתדפקים לדלתו לבקשת ממון על מנת לתעש את המדינה. במקביל שני הצעירים ממגרים את הזנות, יוצרים מקומות תעסוקה אבל בתוך הבית יש בעיות, מפלגות, רצונות, פוליטיקה וכאשר שום דבר לא מסתדר עם רעיונותיו של פידל הוא יודע לעשות רק דבר אחד...לקחת את הצבא, לאיים, לפטר ראשי ממשלה ולעלות את עצמו בתור ראש מפלגה יחידה בקובה. עד מתי???? עד היום. פידל לוקח את המושכות כאשר רואה שהבירוקרטיה, והמפלגות השונות סוטות מהדרך שבה הוא חושב, ומי שלא מתאים את עצמו לפידל..צריך לחשוב פעמיים. פידל מיישר קו וכאשר רואה שהישועה לא תבוא מצפון ויותר מזה הענק מצפון חותם על אמנת סן חוזה- אמנה שקוראת להחרים את קובה מקרב מדינות אמריקה הלטינית הוא מחפש שותף למשחק: גם כספי, וגם רוחני, והוא מוצא אותו מהר- בצבע אדום- ברה"מ. מעכשיו כל הסוכר נקנה על ידי ברה"מ ובתמורה יינתן לו מידע, כסף, תעשייה, ובעיקר הון אנושי וחינוכי. כאן נזרעים הזרעים הראשונים של החינוך הקובני אשר מייצר מיקס בלתי אפשרי בין תרבות אפריקאית, קריבית לבין תרבות רוסית, אליטיסטית, נוקשה, מדעית ואומנותית. מכאן ייצאו טובי הרקדנים, טובי המוסיקאים וטובי אנשי המדע באמריקה הלטינית. לפידל יש תמיכה, הוא מרגיש מאוד חזק אבל הוא לא מבין את כללי המשחק לעומק, שהוא גם בובה של שני הענקים. לפעמים נדמה שהוא מאוד נאיבי הדיקטטור הזה?
היוהרה מתגברת אצלו והביטחון האישי צץ ומתחזק כאשר ארה"ב מארגנת מבצע לכיבוש קובה על ידי המורדים הקובנים. המבצע שנקרא מפרץ החזירים נוחל כישלון. כל קובה מתגייסת, פידל יורד למפרץ עם הטנק שלו, כולם מתנדבים ומצליחים להדוף את הגולים הקובנים. צריך להבין, כישלון ארה"ב במפרץ החזירים מהווה את נקודת הזעזוע העמוקה ביותר של ארה"ב במאה ה20 באמריקה הלטינית. כישלון זה על רקע שנות ה60, מלחמת ויטנאם, מהומות הסטודנטים, תקווה בפיתוחים טכנולוגים. תרבות החופש וההיפים מהווה מקור לחזון, השראה, ותקווה לעמי אמריקה הלטינית לעצמאות כלכלית ותרבותית מהענק בצפון. נקודת מפנה זו תהווה את הלפני ואחרי, את התפיסה האנטי אימפריאליסטית שיוביל פידל ויאמצו חלקים רבים באמל"ט. כישלון זה יהווה ריצה בלתי מרוסנת של ארה"ב למען חיזוק הבסיס באמריקה הלטינית הן כבסיסים וכוחות שנמצאים ביבשת אבל בעיקר בשליטים דמויי בובות, גנרלים, דיקטטוריים אשר יהוו מצע ויכולת תמרון לארה"ב כנגד הגוש המזרחי שקפץ ומתייצב לו שעה טיסה מפלורידה. כישלון ארה"ב העניק תקווה, וצוהר חדש להסתכלות של מדינות אמל"ט כלפי היכולת לשנות את המצב ובעיקר לחשוב שהפתרון הוא כמו שצ'ה גווארה בספרו "המלחמה הקטנה" ובמאמרו ציין שיש לעשות לא אחת ולא שתיים אלא הרבה מלחמות וויטנאם כלפי הענק בצפון עד שיקרוס – משמע – רק בכוח הזרוע יינתן שינוי וזה מתחיל להדאיג את הענק מהצפון.
יום אחד מטוס קרב אמריקאי מביא סרטי צילום שמזניקים את הנשיא קנדי למפקדת הפנטגון. לאחר פענוח מהיר האמריקאים לא מאמינים- סוללת טילים מוצבת בקובה! לא רק שפידל עושה מה שהוא רוצה, ועוד מתגרה באמריקאים יש כאן הפרה בוטה של הצהרת מונרו שהיא הבסיס של התפיסה האמריקאית לכלל האמריקות. בוגדנות בהצהרת מונרו משמעותה מעבר על כל הקווים האדומים אשר ארצות הברית רואה אותם ללא התפשרויות. יחד עם הצהרת מונרו, חינוך קומוניסטי, והשפעה רוסית ליד הבית, ארה"ב מקימה חדר חירום ומכריזה על מצב חירום ערב פתיחה של מלחמת עולם שלישית. לאחר נאום לאומה של קנדי, דיונים לתוך הלילה מצליחים לפתור את המחלוקת. הרוסים מפנים את הטילים, ארה"ב מתחייבת לא לפלוש לקובה ולהזיז את הטילים שלה ארוכי הטווח מתורכיה. וכך העולם נמנע ממלחמת עולם שלישית. כולם מרוצים...חוץ מאחד, אותו מזוקן עם מדי צבא שלראשונה מבין שהוא בדיוק כמו בטיסטה – שחקן בובה רק הפעם של הסובייטים שאפילו לא התייעצו איתו לגבי החלטתם. צ'ה עוזב, הרוסים עוזבים ופידל נשאר לבד עם הבירוקרטיה. מתחיל השלב של שנות ה70: עשינו מהפכה, עשינו תמורות גדולות, אבל מה עכשיו??? איך חיים עם אמברגו? איך חיים עם אידיאולוגיה קומוניסטית בתרבות אפריקאית – לכל אלו נדרשו תשובות, ייצוב, החלטות, גופים, ובעיקר מנגנון שיפעיל אותו. לא סתם טוענים שבקובה אף פעם לא תהיה צמיחה למה?
כי אם יש 12 מיליון בני אדם בקובה אז קיימים 4 מיליון ילדים, 4 מיליון זקנים, 4 מיליון עובדים ו- 4 מיליון מפקחים על כל ה- 4 מיליון העובדים. כאן הבירוקרטיה, ההסדרים, והמנהלה מביאים את קובה לפשיטת רגל, לחוסר פרגמאטיות, ובעיקר למצב בו תנסה ניסיונות הזויים במיוחד להציל את עצמה כמו: קטיף העשור- במטרה לקטוף שיא עולמי של קני סוכר, או לייצר פרה שוויצרית בקובה, שתפיק תנובה יותר מהפרות האירופאיות, כל זה מביא את פידל לכישלון אחר כישלון, תבוסה אחר תבוסה עד שמתקרב לקרטר בניסיון לשפר את יחסי ארה"ב קובה. אבל אז כמו שפידל יודע הוא פונה ב180 מעלות, ולאחר ההסכם עם קרטר על העברת אנשים מקובה לארה"ב- פידל על דעת עצמו, עקב התערבות ארה"ב באיראן ובניקרגואה, שולח במקום אנשים- אסירים לארה"ב: רק כאשר הם נוחתים על החוף, קרטר מגלה את השערורייה ואת תושבי ארה"ב החדשים: אנסים, גנבים, רוצחים ורמאים. פידל באותו זמן גם מתראיין באו"ם. בתחילת הראיון הוא מתחיל להוריד את החולצה כך שיראו שאין לו אפוד מגן. לאחר שהוא סיים עם האקט הוא פונה למיקרופון ואומר: "לי יש הגנה מוסרית אני לא צריך אפוד מגן..." כל זאת בתגובה לכמעט 400 ניסיונות התנקשות של הסי אי אי בפידל מניסיון הרעלת הגלידה שהוא כל כך אוהב ועד לניסיון התנקשות בירי על ידי המאפיה.
פידל מבוגר, הוא כבר לא עוצר באדום. אף אחד לא יכול להרוס לו את המפעל חיים למעט הוא עצמו. הוא מנסה לזגזג, הוא מנסה למצוא פתרון לאידיאלים שלו, לחזון שלו, לעם שלו שכל כך אהב אותו והלך איתו לאורך 60 שנה וכיום אין לו במה להאכיל אותו. פידל יגיד סליחה, יגיד שטעה, יעשה שמיניות רק שהעם יהיה איתו אבל מה קורה כאשר יום אחד בבוקר אתה קם ו....אין ברית המועצות?
וכך קרה שבלילה אחד פידל הזדקן וראה את חלומו, חזונו והשארית שנשאר ממנו נגוזים ומתרחקים. הוא ניסה להתעורר אבל זה היה כבר מאוחר. אתה קם בבוקר ואין כסף בבנק, אתה קם בבוקר ואין טכנולוגיה, אין מורים, אין ביטחון יש רק דבר אחד - מחסור. לפידל נשאר רק דבר אחד לעשות לפנות לעם בטלביזיה ולהודיע לו על "התקופה המיוחדת" תקופה שבה צריך לשנס מותניים, תקופה שבה צריך להצר חגורות, תקופה שבה זמנים קשים עוברים על קובה- מבודדת, תחת אמברגו, וללא אוכל, כסף ושמחה.
אני מסתובב בהוואנה ורואה את ההוד וההדר מנסה מבין קילופי הבניינים לצוץ, לצעוק, להגיד רגע, היה פה יפה לפני שנולדת...הייתה פה תרבות- אליסה אלונסו רקדה כאן, בבו ואלדז ניגן כאן, ארתור רובינשטיין הופיע כאן, המינגויי שתה כאן וכתב בחדר 511 - כאן מעבר לפינה, אתה חייב להאמין לנו...היה כאן שמח, היה כאן אקשן, היה כאן חיים...חיים??? אני מביט ושואל חיים??? אבל אז הם כבר לא עונים לי...
חוזה מארטי מביט בי בשיש הלבן המיוחד שהגיע מאיטליה. האם זה מה שרצה לראות? האם זה מה שחשב שקובה ראויה לו? אני מביט במרפסת ומבין למה פידל הזמין את האפיפיור, למה הוא פתח את המדינה לתיירות ולמה שם לו על צווארו את חוט התלייה במעשה זה...הוא פשוט היה חייב, החולה כבר גסס והוא רצה להאריך עוד קצת את חייו. חום תופס אותי, הלחות מדביקה אותי, אני מביט בכיכר המהפכה הענקית, אין כאן אף אחד למעט שני רוכלים שמנסים למכור לי סיגרים. אני מסרב יפה אך הם לא עוזבים אותי, רק כאשר הם רואים שוטר הם מתרחקים בעדינות. אני חוזר ל"קאזה" לבית שבו אני מתגורר, אנשים מבוגרים מנהלים אותה כך שלא יוכלו לתת רעיונות או לשאוב רעיונות מתיירים "מסוכנים" כדברי הממשל. הם נותנים לי לובסטר ואני מזמין אותם לאכול יחד איתי אבל הם מסרבים בנימוס "כי לובסטר זה לתיירים", כך פידל רצה, כדי שיהיה כסף למדינה.." ככה זה כשאתה מטייל במדינה שהמשאב העיקרי שלה הוא הכסף שהגולים ממיאמי שולחים לבני דודם, אח"כ תיירות ורק בסוף קני הסוכר והטבק שידעו תקופות יפות יותר. כולם היום רוצים לעבוד בתיירות, נהגי מוניות, רופאים, מהנדסים וכמובן הזונות. כשפידל עלה לשלטון היו יותר זונות מאיכרים שעבדו בקני הסוכר, היום??? המצב הוא אותו הדבר אם לא יותר חמור. אני נכנס לפאב והבנות מביטות, מי הטרף היומי? מי השלל? מאיפה יגיע הדולר המהלך אשר ייתן להם עוד שתייה, עוד רום, עוד בשר לילד שלהם מהקצבאות של המדינה. כולם כאן מתחמנים את כולם מהמנצח על הלהקה דרך הסדרן, דרך נהג המונית, דרך המלון ועד לזונה. כולם רוצים לחיות, כולם רוצים לנשום וכרגע הם יכולים לעשות את זה רק על ידי כמה דברים :
תיירות, טקסי דת, סקס, וכמובן מוסיקה
המוסיקה היא הפתרון להכל, לאסקפיזם, לבריחה, להפגנות, לאהבה, לחלומות. במוסיקה אפשר לברוח לשתיים וחצי דקות של מקצב של שיכרון חושים, ואז כשהרום בנמצא, שהאגן לא מפסיק לזוז, שהזיעה עוטפת אותך ומשכיחה את ריח הביוב אתה כבר לא זוכר איפה אתה נמצא, מי זה פידל, מה זה קומוניזם, אתה פשוט עצמך, עכשיו, רוקד לשם הריקוד, אוהב לשם אהבה, רוצה לשם הרצון הטוב ושאף אחד אבל אף אחד לא יפריע לי באמצע הסלסה!!!
אחרית דבר:
קובה ועתיד? היום שבו בראו קוקה קולה ומקדונלדס מדינה חדשה...
ב2005 קסטרו ניצב בכיכר המהפכה והודיע על סיום ה"תקופה המיוחדת" שהתחילה ב1994 אחרי נפילת ברה"מ. הוא גם אמר שמעכשיו נסתיימה גם הסובלנות לחוסר המשמעת שנבעה מאותה תקופה ומשפטי השדה יחזרו לכיכרות ולטלביזיה. כיום המאבק עבור הקובנים אינו במלחמת גרילה וסיסמאות הוא במאבק יום יומי על להתקיים בכבוד. אין בשר, אין דגים וההקצבה של 3 קילוגרמים של אורז, 1.5 קילוגרם שעועית וכמה ביצים לחודש אינו מספיק ומחייב אותך להיות יצירתי במיוחד.
ב2006 על סף יום הולדתו ה80 של פידל הוא עבר "תקרית בריאותית" כמו שכינה את זה, אולם המחלה אף פעם לא פורסמה- מה שמשתמע מהאירוע שזה רציני. אחרת לא היה מעביר את כוחו לאחיו או לאף אחד אחר.
ראול קסטרו, הצעיר מפידל בחמש שנים כיהן עד אז כשר ההגנה וקיבל את מושכות המדינה למצב זמני. ראול הוא סוג של אניגמה בקובה- אם נשפוט לפי צעירותו- הוא היה קומוניסט בדם, חם מזג, פאנאט, אמיץ והרבה יותר קיצוני מפידל. הוא כפה בכוח את עקרונות המהפכה ותמיד תמך בה. לעומת זאת אם נשפוט אותו על פי שנות ה90 נגלה שהוא זה שהציע לפידל את "התקופה המיוחדת" ותמך בה, הוא היה פרגמאטי, ודאג למנהלות, פתח את קובה לאינטרנט ולסלולארי ואף פיטר כ300 אלף איש על מנת שייפתחו עסקים פרטיים. הוא מאמין בחופש כלכלי תחת מפלגה אחת ממש כמו בסין וטוען שצריך לעלות את בעיות המדינה בפומבי ללא חשש ותוך חתרנות לאמת. האמת היא, שהיחיד שיכול לחלוק על פידל ולהציב לו מראה הוא ראול, האח הצעיר והמרדן.
הבעיה – שכל מי שמתבונן יבין שגם ראול אינו צעיר וגם כוחו לא במותניו ואף אחד מהם לא הכין יורש עצר, והשאלה היא, לא מה יקרה אחרי פידל, אלא מה יקרה אחרי ראול???
יש לקובה בעיות רבות להתמודד איתם, אחת מהם היא המשכורת הנמוכה של תושביה, בעיה נוספת היא מערכת היחסים הסבוכה עם ארה"ב ופתרונה. אם קובה לא תצעד לעבר דמוקרטיה ארה"ב לא תבוא לקראתה - כך הכריזה שרת החוץ הילרי קלינטון, לעומת זאת אובאמה עדיין משלם צ'ק כל שנה לפידל עבור שכירת הבסיס בגונטאנמו.
קובה ניצבת מול חילוקי דעות פנימיים רבים, מול מאבקי כוחות, שאיפות, קנאה וביקורת כלפי חוץ בעיקר בגלל משפטי השדה שהביאו את הארגונים האירופאים וסופרים רבי מעלה כסאראמגו לצאת כנגדה.
קובה היא לא רק קובה- יש עוד מיליוני קובנים שממתינים ל"רגע" מפלורידה, ממתינים ליום בו יוכלו לחזור ולבקר במולדתם, את בני משפחתם, רק שהפעם הם יגיעו עשירים חזקים ועם אידיאולוגיה ברורה – השוק החופשי ניצח. המקדונלד, הקוקה קולה, עשירי ארה"ב, המאפייה, והעסקים יכבשו את קובה, ואילו הקובנים העניים, התושבים של האי יימצאו את עצמם עוד פעם כאילו גלגל ההיסטוריה צוחק להם בפרצוף כמו בשנת ,1933 ערב המהפכה האותנטית הראשונה בקובה, שנטעה תקווה, צדק, היגיון אבל אף פעם לא מומשה וכנראה גם לא תתממש.
ואנחנו??? אנחנו נשאר עם אותה שאלה שהעלה לב טלסטוי ברומן רחב היריעה שלו "מלחמה ושלום"
היסטוריה? או אנשים? לפחות בקובה מתחילים להבין את התשובה....